מדינת ישראל נמצאת היום בתקופה בטחונית מאוד רגישה, מבחינתה ואולי גם די בצדק. לראשונה מאז הקמתה לפני כמעט שישים שנה, יש איום קיומי או לפחות כזאת הרגשה בקרב ההנהגה הישראלית ובעיקר בציבור הרחב. ההבדל בין איום של ממש או לחילופין חרדה לאומית המונית, במבחן המעשה שקולה זו לזו, שכן תגובתה של ישראל אינה תהיה שונה בין איום לבין מה שנשקף בקרב הישראלים כאיום אמיתי, אף על פי שהוא אינו כך במציאות.
לישראל יש יכולת גרעינית או לא, זה אף אחד לא יכול לאשר או להכחיש. אך כמו שיובל נאמן אמר לעיתון גרמני לפני כעשרים שנה לערך " האופוציה הגרעינית קיימת.... והיא ניתנת למימוש תוך דקות או שנים..." אם נצא מתוך נקודת הנחה סבירה שישראל אכן מחזיקה בארנסל משמעותי של נשק גרעיני, אזי מדיניות הגרעין היא בין האסטרטגיות המתוחכמות והיעילות ביותר בתחום הרתעה הגרעינית והאסטרטגיה הרבתי בהיסטוריה הצבאית המודרנית.
מדיניות הגרעין של ישראל במידת מה, מזכירה לי את הסלוגן הלקוחה מתוך פרסומת ישנה "ללכת עם ולהרגיש בלי". ישראל פועלת כאילו היא מעצמה גרעינית לכל דבר, ודוקטורינת ההגנה הלאומית או בעגה הצהל"ית תורת הביטחון, משתלבת בתוכו באופן ישיר ומוהבק, אם כי בצורה נסתרת או חצי גלויה.
ולכן, ללא שום שמץ של ספק, ראש הממשלה גולדה מאיר וממשלתה הגתה רעיון מבריק, שהיה הלכה למעשה עמוד התווך של תורת הביטחון הישראלית במשך שנים כה רבות. אי מתן לגיטימציה למדינות במרחב להתחמש בנשק גרעיני בשל המימד הלא רשמי של הפצצה במרתף מחד, אך ליצור מאזן של הרתעה ואימה מאידך גיסא הוא שילוב נדיר של עוצמה צבאית עם פסיכולוגיה אנושית ויצירת חרדה ואי וודאות בקרב היריב, או במילים פשוטות מה שלא ממש יודעים מפחיד עוד יותר.
אך לאור האיומים המתהווים מצידה של איראן ולנוכח שינוי חד במפת האיומים האסטרטגיים של מדינת ישראל. על ממשלת ישראל, מערכת הביטחון וארצות הברית לשנות את העמדה המסורתית או לפחות לשקול חלופות אחרות, שיתאימו לחליפת האיומים האסטרטגיים החדשה - והוא הטרור העולמי וגרעונה של איראן.
הגרעין הצבאי האיראני, יותר מאשר מאיים הוא מרתיע. כאומה אשר חוותה את זוועות השואה, ונשבעה בכך שהקמתה של מדינת ישראל תבטיח את שלום יהודי העולם, יש במידת מה בעיותיות בנושא. האם החרדה הקיומית שנטמעה עמוק בתודעה הקולקטיבית היהודית תעוות את המציאות לכזו שגם אם איראן גרעינית לשם שמירת על המשטר הקיים מפני אויבים פנימיים וכמאזנת מפני גרעין פקיסטני (סוני). אנו בכל מקרה נראה בה איום קריטי על עצם קיומנו שלנו, ונשגה בהערכתנו ובתגובתנו כלפיה.
זאת שאלה מאוד חשובה, שראויה שתשאל בחוגי הביטחון והמודיעין הישראלים. אך השאלה השנייה, שאין היא נופלת בחשיבותה מהראשונה, היא מה עושים הלאה, כלומר מנקודה זו ואילך. עמדתה הרשמית של ישראל היא - שאיראן היא איום גלובלי על יציבות העולם ובהתאם לכך בעיתה של הקהילה הבינלאומית ולו דווקא של ישראל. עמדה מסורתית נוספת כעיקרון חשוב בעמימות הישראלית, היא שישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור, אך לא מתחייבת שלא תהיה השנייה.
אולם ברור לכולנו, או לפחות לחלקנו שאין בדברים האלה כדי להרגיע, לשכך או להפיג את החששות הכנים לגבי כוונותיה של איראן ואין די בהצהרות דיפלומטיות, שכן לרוב הם חסרות כל תוכן ממשי ושוות כקליפת השום, גם מצידה של איראן וכמוה גם ישראל.
היום לישראל יש מספר חלופות ואפשרויות להתמודד עם הגרעין האיראני. הם מדורגים בין נקודת קיצון אחת כפעולה צבאית רב-לאומית מאסיבית לנקודת קיצון שנייה דהיינו פירוק הדדי של נשק להשמדה המונית. כולם ללא יוצא מן הכלל הם גרועות לישראל, אך חלקם הם הרע במיעוטו. יש להדגיש שרק התערבות רב-לאומית תכשיר את האפשרות להשתמש בנשק גרעיני טקטי כמו מכסחי בונקרים בגירסה הקטלנית - GBU28, שכן פעולה חד צדדית ישראלית או דו צדדית - ישראלית אמריקאית לעולם לא תקבל את הסכמת העולם לשימוש בנשק גרעיני כולשהו. בהעדר חלופות צבאיות, לישראל לא נותר אלא לבחור אחת מבין האפשרויות המוצגות בהמשך.
האפשרות הראשונה היא להמשיך במדיניות העמימות הגרעינית, חוסר הצהרתה של ישראל בדבר קיומו של הנשק, מאפשר יכולות תמרון וגמישות מצידה של ישראל וארצות הברית, אך עלולה לגרום להתחמשות גרעינית של איראן והתעצמותה בשל אי נכונות של המערב להתערב צבאית. מן סוג של מאזן אימה שכזה עלול לגרר עוד מדינות במרחב להצטייד בנשק גרעיני או בהאצת מירוץ קונבציונאלי כדי להשלים את הנחיתות האסטרטגית. מצרים וערב הסעודית כבר הביעו נכונות שכזו להגן על עצמם מפני תוקפנות שיעית אפשרית.חוסר היכולת של ישראל להציג מחירון חד משמעי לצד ההתחמשות האיראנית פוגע גם במאמצי מדינות ערב המתונות להגיע לייצוב פוליטי שלטוני, ואף עלול לגרור אותם להפלת משטרם.
החלופה השנייה, היא להשתמש במטרייה אמריקאית גרעינית ולחתום איתה לראשונה על ברית הגנה הדדית, דבר שעד כה נמנעה ארצות הברית לעשות באופן רשמי, על מנת לא להרגיז ולשרוף גשרי הידברות עם מדינות ערב.
אך חתימת ברית הגנה או לחילופין הצטרפות ישראל לנאט"ו לא תועיל, ואף תזיק לתדמיתה לכושר גמישותה של ארצות הברית במזרח התיכון ובעיקר בקרב מדינות ערב ותצר את צעדיה הצבאיים של ישראל, במקרה של תקיפה או הגנה עצמית, וכראיה אפשר להסתכל על המניעים שהובילו את הנשיא בוש האבא לועידת השלום במדריד.
האפשרות השלישית היא הגנה פסיבית בדמות של הקמת מקלטים אטומים ציבורים כדוגמת ארצות הברית בזמן המלחמה הקרה או מנגד הגנה אקטיבית כמו פרויקטים לא יעילים ובזבזנים של טילי חץ ודומיהם. שני אמצעי הגנה, הפסיביים והאקטיביים הם מסוכנים לאין שיעור, שכן הם יוצרים מן סוג של טריגר או התגרות ישראלית, מייצרים תחושת שווא של הרגשה עילאית בקרב האויב ואף עלול לגרום לנזקים כבדים עוד יותר. אם במקום עשר טילים, איראן תשגר ארבע מאות טילים בגלל טילי החץ או בגלל מיגון ציבור נרחב, אזי הנזק יהיה גדול ואדיר עוד יותר.
ולכן החלופה האחרונה, לאור האיומים החדשים, אין עוד העמימות גרעינית ממשיכה להיות אפקטיבית וראויה לבחינה מחודשת. גישה זו אף על פי שהיא די מהפכנית מבחינת התייחסות לנשק הלא קיים של ישראל, היא להערכתי החלופה הגרועה פחות מבין החלופות הקיימות.
פליטת הפה הגרעינית של מזכיר הגנה, רוברט גייטס בשימוע בסנאט ושל ראש הממשלה, אהוד אולמרט בגרמניה בדבר יכולתה הגרעינית של ישראל, לדעתי לא היתה פליטת פה של פטפטנים, אלא בלון ניסוי שנשלח על ידי שני הבכירים לזירה הבינלאומית, לבדוק את התגובות בעולם הערבי, המערבי ובאיראן.
זאת בעצם הבנה שבעדר חלופה צבאית ריאלית, כזו שתשתק את תוכנית הגרעין האיראנית לתקופת זמן ממושכת ומשמעותית או לחילופין תסיר את תשוקת הממשל הנוכחי או אחר בדבר השגת נשק גרעיני, לא נותר עוד לישראל לנפנף בריש גלי על יכולתה הגרעינית, ולהציב בפני איראן ומנהיגיה מחירון יקר, לפעולה כנגד ישראל אשר יגרור לפעולת תגמול מאסיבית אשר תחסל את כל הציוויליזציה הפרסית.
היום על מערכת הביטחון לדאוג לשרידותה של הנשק הגרעיני הישראלי לאחר מכה ראשונה מצידה של איראן, להוציא מתחום הטריטוריה הישראלית יכולות שיגור של "מכה שנייה" ולכרות ברית של אינטרסים עם העולם הערבי.
כמו שציינתי בהתחלה, אין חלופה טובה, אלא יש את הגרועה הפחות מבין כולם. להערכתי, אין מנוס מלעמוד איתנים כנגד האיום האיראני, בלכידות שורות תוך כדי קבלת החלטות גורליות וקיומיות. אני מאמין שהנשק הגרעיני האיראני לא בהכרח מופנה כנגד ישראל, אך יש לקחת בחשבון את התרחיש הגרוע ביותר תוך כדי הצבת תנאים במודל של המלחמה הקרה, ולהוציא את הפצצה מהמרתף.
